באחת הכתבות שקראנו ברשת בשבוע האחרון, תיארה אימא אחת תחושת כאב מאוד גדולה שהיא חווה בהורות שלה בתקופת הסגר. היא תיארה באופן כנה את התחושות שעולות לה בעקבות השהייה הממושכת עם ביתה בבית מתחילת הקורונה, ובפרט בתקופה שהבת שלה לא הייתה במסגרת החינוכית. האם העידה על עצמה בכאב גדול, שהיא אימא כושלת, כואבת, מתוסכלת וסובלת מכל רגע שנכפה עליה להתמודד עם האתגר הנ"ל.
לומר לכם את האמת, לא סיימנו לקרוא את הכתבה, ובעודנו קוראים את האופן שבו האימא מביעה את עצמה, גללנו מטה לקרוא את התגובות.
קראנו את שתי התגובות הראשונות, ולשמחתנו ראינו שהן מכילות את הכאב, נותנות לגיטימציה לרגשות של האם ולרגעים גם מחזקות.
ואז התהפכה הקערה…
בעודנו מסיימים לקרוא את התגובה המחזקת, אנחנו קולטים שורות חדשות מלאות בהכפשות, העלבות, האשמות, ביקורות קשות ועוד כמה 'מלאכיות' שכתבו לה שהיא צריכה ללכת דחוף לטיפול פסיכולוגי לפתור את הבעיה שלה, כי לא יכול להיות אימא שמרגישה כך ומגדלת ילדה, אהה והיה גם צריך להזמין לה את הרווחה…וכמה שיותר מהר יותר טוב.
מעניין נכון?!
שאלנו את עצמנו – איך זה יכול להיות שאדם מביע את הרגשות שלו בכאב כל כך גדול, פותח את הלב בכנות, חושף את עצמו, וכותב בשקיפות על שלושה דפי A4 את נבכי נשמתו, ומקבל בתגובה שרשור של אמירות, משפטים, מילים שסותמות את הלב והנשמה. מילים שמייצרות את התחושה, שאם אני מרגיש כך, אני לא בסדר.ולשתף רגשות, כאבים, כישלונות, חרדות, דיכאונות, זה ממש לא בסדר, זה לא אנושי, וצריך לפתור את זה, לסתום את זה, להרחיק את זה, להשתיק את זה, כי זה שלילי – וזה לא טוב.
להגיד לכם את האמת כלל לא הופתענו.
למה?
כי התרחיש הנ"ל נולד חדשות לבקרים בכל מקום ברשתות החברתיות, בכל רגע ובכל דקה, ובאופן לא מודע- אחת התחושות שהוא יוצר היא בדידות.
מהי אותה בדידות? בדידות היא תחושה סובייקטיבית של חוסר שייכות או חוסר בקשרים חברתיים אינטימיים שבהם אני כאדם מרגיש שאין מישהו קרוב לצדי.
ואז לא פלא שבוקר אחד ללא התראה מוקדמת, באורח פלא וכמעשה שלא נתפס במוח האנושי, קם לו ילד בן 10 או 11, ומחליט ברגע אחד לעמוד על המרפסת בקומה השלישית שבביתו ולקפוץ אל מותו.
מה הקשר בין הילד לאימא?
הקשר הוא גדול, בעצם כביר, וזה אולי הקשר היחיד שממנו הבעיה נוצרה. זה הקשר שמשקף את כל התקופה שבה אנחנו חיים.
אנחנו חיים בעידן שמייצר תחושה פרדוקסאלית:
העשור האחרון משקף נתונים מדאיגים שלא נראו בעשורים קודמים. ניסיונות ההתאבדות בקרב צעירים מוגדרת כמגיפה, והשינוי בגילאי המתאבדים יורד. בעשור הקודם דיברו על גילאי 20-25, והיום מראים ירידה לגילאי 10-14. לצורך הדוגמא, בשנת 2018, דווח כי 33 ילדים בגילאים 5-9, ו-309 ילדים בגילאים 10-14 הגיעו לחדר מיון בעקבות ניסיון התאבדות. (המועצה לשלום הילד).
ומנגד, החיים שנשקפים להם דרך המסך נראים שמחים, מאושרים ולעיתים מעושרים, מלאים בהצלחות והישגים. מלאים בחברים ואפופי שלווה ורוגע, ממש על גבול ההרמוניה. אז איך זה שכולם שם (במסך) נראים שמחים, ובמציאות האמתית – בחיים שבחוץ, אנחנו רואים את אותם אנשים, מרגישים בדידות, חרדה ודיכאון?
האם שחוותה מצוקה עם ביתה, ליבה בכה ונשמתה הביעה כאב גדול. היא ביקשה לקבל הכרה, ורצתה להרגיש שהיא לא לבד. היא ביקשה חיזוק, אולי מילה תומכת. ובמקום זה קיבלה נידוי, חרם, ריחוק ותחושה שהיא לא שייכת – לא שייכת לרוב.
בדידות כבר אמרנו?
ומהעבר השני, מחליט ביום בהיר אחד, לקפוץ אל מותו, ילד, והוא רק ילד. ללא התראה מוקדמת וללא סימני מצוקה מוקדמים. ללא הבעה של כאב, או פנים עצובות, בלי לשדר כישלון או חרדה, בלי להראות דיכאון ומצוקה.
קולטים את הבעיה כאן?
כשרואים בעיה חשוב להבין איפה מחפשים את הפתרון: במקום שראיתם את הבעיה, או במקום שהבעיה נוצרה.
מקרי ההתאבדות הם התוצאה של הבעיה ולא הבעיה, ולכן, חשוב להתמקד במה שיוצר אותם.
אחד הפרמטרים שיוצרים את אותה בעיה, היא התפיסה הרווחת –שיש רגשות שליליים ויש רגשות חיובים. ומהראשון צריך להתרחק.
הריחוק מרגשות שליליים פוגע בנו פיזית ורגשית. אין רגשות שליליים וחיובים – יש רגש ואתם מרגישים את כולם.
והנה הטיפ שלנו אליכם –
כדי שילד יוכל להביע רגשות (בייחוד כשהוא נמצא במצוקה), הוא צריך הורה אחד שיכול להכיל או לקבל את אותן רגשות. הבעה רגשית מתחילה בנו המבוגרים, דמויות הסמכות. אנחנו המודל שאותו הילדים מרגישים ורואים.
תשאלו את עצמכם, האם אתם כבני אדם (לא כהורים) נותנים מקום בחיים שלכם לרגשות כמו כאב, כישלון, אכזבה, פחד, חרדה, עצב? אם לא, אל תצפו מהילד שלכם להביע את אותם רגשות. הילדים תלויים בכם, ביולוגית ורגשית. ואם בבית שלכם אין מקום לרגשות הללו: אם אתם מתרחקים, סותמים, משתיקים ומרגישים לא בסדר להיות במרחב "השלילי" שבו משתפים את אותם רגשות, כך גם הילד שלכם מרגיש, ומה הוא אומר לעצמו?
בבית אין מקום לשתף רגשות. ואם אני מרגיש כך, זה אולי לא בסדר, אני לא בסדר, אולי לא יקבלו אותי, אני לא שייך.
ולסיום, אם בימים כתיקונם חשוב שנביע ונשתף ברגשות, וניתן מקום במשפחה גם לרגשות שנתפסים בעינינו "כרגשות שליליים", כעת בקורונה זה אפילו חשוב עוד יותר. התקופה הזאת מגבירה את הווליום לכל האתגרים שאנחנו חווים. מי שחווה אתגר לפני כן במרחב הכלכלי, הזוגי, ההורי, הבריאותי, המשפחתי, כעת חווה את האתגר בעוצמה גבוהה יותר. לכן, אם "נסתום" את אותן רגשות ותחושות שעולות לנו מהמצב, ולא ניתן להן ביטוי, אנחנו בעצם פוגעים בעצמנו פיזית ורגשית. ד"ר סטן גרוף אמר כי "ההתנסות המלאה של הרגש, היא מדורת הקבורה של הרגש". כלומר דווקא כשאנחנו חווים את הרגש במלואו, הרגש נעלם ולא מתבצר בתאי הגוף ומוביל למחלה פיזית/נפשית.
צריכים עזרה מקצועית? בואו נדבר.
