לאחרונה הגיעה אלינו משפחה מופלאה עם ילד מקסים בכיתה ב' שההורים תיארו אותו כילד שלא מצליח להצטרף לקבוצה, ולא משתף פעולה. החברים בכיתה מאוד אוהבים אותו, ויחד עם זאת קצת נרתעים ממנו, וההורים חוששים מזה. בנוסף, הם תיארו שהוא כל הזמן מציק, ואם הוא לא מציק, הוא נמנע, ונמצא לעיתים ליד החברים ולא יחד איתם. הוא צופה בהם, ולא תמיד משתתף במשחק.
כשראינו את הילד זיהינו כבר במפגש הראשון שיש לו אתגר עם תפיסת המקום בקבוצה. הייתה לו רק דרך אחת לתפוס מקום – להיות הליצן של הקבוצה. חוש ההומור שלו בהחלט יצר חיבור, וכנראה שזו גם העוצמה שלו, אך מכיוון שזו הייתה הדרך היחידה שלו לקבל את תשומת הלב של החברים, לא תמיד זה עבד לו.
כשפגשנו את ההורים של הילד, הדבר הראשון שהיה חשוב לנו להבין – זה האם לילד יש מקום בתוך הבית? האם הוא מרגיש שיש לו את "הקן הקטן" שלו?
למה?
כי מצאנו שיש קשר ישיר בין האופן שבו ילדים תופסים מקום בקבוצה, לבין המקום שלהם בתוך הבית ובמשפחה.
כשרוצים לחזק לילד את הכישורים החברתיים שלו, ולעזור לו לתפוס מקום בתוך קבוצה, חשוב מאוד לבדוק מה קורה בתוך הבית. לכן, בתפיסה שלנו, לא מספיק לעבוד עם הילד רק על למידת אסטרטגיות בתוך קבוצה טיפולית.
המשפחה היא קבוצה, וזוהי הקבוצה הכי משמעותית בחייו של הילד, בה הילד לומד ומשכלל כישורים חברתיים. המקום של הילד בתוך הקבוצה המשפחתית מושפע מהאופן שבו ההורים בונים את המקום שלהם בתוך הבית. אם להורים אין מרחב ברור ומוגדר בבית, גם לילד בחוויה הרגשית שלו אין מרחב ברור ומוגדר, ולכן בחוויה הרגשית שלו הוא לא בונה את המקום שלו, וזה משפיע גם על המקום שהוא תופס מחוץ לבית.
זהו רק פרמטר אחד שקראנו לו "תפיסת המקום בבית", מתוך 8 פרמטרים בשיטה שפיתחנו "אינטגרציה חברתית", שעוזרת לנו להבין את הקשר בין האתגר החברתי-רגשי שאנחנו רואים אצל הילד, לבין "חוויית החיים" שלו בתוך הבית.
איך יוצרים שינוי בתפיסת המקום של הילד בבית?
ניתן ליצור שינוי בתפיסת המקום של הילד בבית ב-2 מישורים:
1) במישור החיצוני – אנחנו עוזרים להורים להגדיר את המרחב שלהם ואת המרחב של הילד בצורה פיזית (כי החיצוני משפיע על הרגשי). למשל, אנחנו מבררים האם הילד ישן עם ההורים, או עובר באמצע הלילה למיטת ההורים. אנחנו מתשאלים איפה הילדים משחקים/אוכלים, והאם הסלון למשל הוא מרחב שבו הילדים משחקים, והאם אחרי שעה מסוימת הילדים מפנים את המשחקים מהסלון, ובערב הסלון הוא המרחב של ההורים.
בהקשר של הילדים, אנחנו עוזרים להורים לבנות את "הקן הקטן" של הילד בבית, ומסדרים לו מיטה משלו, מגירה משלו, מקום מוגדר לבגדים שלו, ופינת עבודה משלו בחדר גם אם הוא חולק חדר עם האח/ות.
הרציונל הוא שהסדר החיצוני משפיע על הסדר הפנימי- רגשי. לכן אנחנו מתחילים לעשות סדר קודם כל באופן חיצוני – במרחבים בבית, של ההורים ושל הילד.
2) במישור הפנימי רגשי– להורים הרבה פעמים יש נטייה לעשות במקום הילד, לפתור לו מצבים, לסדר לו, להציע לו מה לעשות וכו'. שלא במתכוון, ההורה נכנס למרחב של הילד באופן שבו הוא מגיב ומתקשר איתו, וגם באופן שהוא פועל מולו, וכך נוצר בין הילד להורה קשר של תלות. בהקשר הזה, אנחנו עוזרים להורים לשנות את השפה שלהם ואת האופן שבו הם מגיבים לילד.
ברגע שההורה משנה את העמדה שלו בהורות – מהורה שפותר ועושה בשביל הילד, להורה ששואל, הוא למעשה יוצא מהמרחב הרגשי של הילד, ומאפשר לו לפעול בעולם עם תחושת מסוגלות גבוהה, ועם חיבור לעצמו. זה גם מה שיאפשר לו לתפוס מקום בקבוצה בקלות וביעילות.
לסיכום, הכישורים החברתיים של הילד מושפעים מחוויית החיים שלו בבית. מצאנו שיש 8 מרכיבים בסביבה המשפחתית שמשפיעים באופן ישיר על התפקוד החברתי-רגשי התנהגותי של ילד. המרכיב הראשון הוא תפיסת המקום של הילד בבית. בפוסט תיארנו דוגמא לשינוי שניתן ליצור בתפיסת המקום של הילד בבית, שמשפיע באופן ישיר על היכולת של הילד לתפוס מקום בתוך קבוצה, ולהשתלב בחברה.
לקבלת שיחת אבחון ללא עלות לחצו כאן.
