לאורך ההיסטוריה שלנו כבני אדם, מאז ומעולם היו מעשי חרם, נידוי ודחייה. אם זה על אדם מסוים, על אומה או על קבוצה של אנשים. רובנו בצורה כזו או אחרת חווינו דחייה, נידוי או חרם. המשתנים כמובן היו שונים: העוצמה, התדירות, אורך הזמן שזה קרה, האופן, והאדם שמולו חווינו את האירוע.
כיום, מחקרים מראים כי חלה עליה משמעותית בכמות הילדים שחווים דיכאון, חרדה וחוסר שביעות רצון מהחיים. בשנת 2004 למשל, נרשמו 14 ניסיונות התאבדות מצד ילדים עד גיל תשע. בשנת 2017 נרשמו 31 ניסיונות התאבדות בקרב אותה קבוצת גיל (על פי שנתון המועצה לשלום הילד).
נשאלת השאלה, איך יכול להיות שלילדים היום יש שפע מהכל, להורים יש יותר מודעות – הם מזהים בעיה ומיד מטפלים, ולכאורה אמור להיות מצב הפוך: ילדים עם תחושת רווחה נפשית נהדרת. אז מה הסיבה שיותר ילדים היום מדווחים על בדידות, דיכאון וחרדה?
ילדים היום חווים חרם ונידוי באופן קשה ועמוק יותר
תחשבו על עצמכם כילדים: חרם, דחייה, או נידוי לרוב לא קרו בן רגע. זה היה תהליך שבמהלכו היינו עדים למתרחש בשטח-פיזית. ראינו את הילדים שלא רצו לשתף, לשחק, או להזמין אותנו ליום הולדת. קלטנו את שפת הגוף שלהם, שמענו את המילים והשיח, היינו עדים להבעות הפנים של החבר או הקבוצה, וכך יכולנו לעבד את החוויה מבחינה חושית, רגשית ופיזית כשהמציאות ממש לנגד עינינו.
ילדים היום בשונה מפעם, לא נמצאים כל הזמן פיזית בתקשורת פנים מול פנים. רוב המצבים האינטראקטיביים של ילדים קורים במסך, ושם הכל קורה בלחיצת כפתור, וזו גם אחת הבעיות, כי זו מציאות דמיונית. הילד לא באמת נמצא בשטח שלא מזמינים אותו ליום הולדת, או שאומרים לו שהוא לא יכול להשתתף במשהו. במצב זה הילד צריך לדמיין את כל מה שהוא לא חווה פיזית מצד החברים: הבעות פנים, קולות, מילים, שפת הגוף שלהם ועוד, ואז נוצרת פרשנות של הילד לכל המצב הזה) שמשתנה מילד לילד), ועיבוד של המצב מבחינה חושית, רגשית, והתנהגותית. יש כאן בעיה, כי לילד שנותן פרשנות למצב שמתרחש בתוך "מגרש הסמארטפון" חסר המון מידע מהמציאות, ולכן מתקבעת תגובה קיצונית – מקבלים אותי או לא מקבלים אותי, אני אהוב או שנוא, אני חלש או חזק, אני טוב או גרוע. זה המנעד שבתוכו הילדים חיים היום.
המציאות הדמיונית הזאת נראית לילדים מאוד מוחשית, כי כשילד רואה היום תמונה של חברים מבלים איפשהו בלעדיו, הוא לא רק מרגיש שמעדיפים פחות להיות בקרבתו, הוא גם רואה את זה בעיניים, באופן מוחשי. כשילד מעלה תמונה לאינסטגרם, ואין לו כמעט לייקים, לעומת ילדים אחרים שמעלים תמונה וזוכים למאות לייקים – זה הופך להיות מוחשי ויוצר תחושת ערך עצמי נמוך. ומה קורה כשהוא מעלה תמונה ומקבל תגובות פוגעניות, או לא מקבל תגובות כלל? במקביל הילד נתקל במאות תמונות עם חיוכים יפים של החברים שלו שנשקפים מבעד למסך, ואצלם הכל נראה אידיאלי ומושלם. המצבים הללו יוצרים בלבול רגשי אצל הילד (כי מה שמשתקף מבעד למסך לא תואם את הרגשות שלו). והנקודה הכי חשובה – נוצר אצל הילד פחד עמוק שהוא לא טוב, לא מספיק, לא מוצלח, או לא מושלם כפי שהוא חושב שהוא נתפס על ידי הסביבה. אילו סיטואציות שקשה מאוד להתמודד איתן גם ברמה הרגשית וגם ברמה המעשית.
מה עושים כשהילד חווה חרם או נידוי?
התשובה מתחלקת ל-3 מוקדי התייחסות: הורים, ילד ומערכת.
1) ברמת ההורים –
יש אירועים קשים שהילד חווה ויחווה לאורך החיים. לפעמים הוא לא יכול להתמודד עם האירועים האלו לבד וזקוק לעזרה של מבוגר. במקרים האלו חשוב מאוד שהילד ירגיש בנוח לספר לכם ולשתף את שעל ליבו. חשוב שיהיה ערוץ פתוח ביניכם לבינו. תקשורת פתוחה מתבססת בבית עוד משנת החיים הראשונה של הילד – כשההורה מגיב למצבים שונים ללא שיפוט וביקורת, משתף גם הוא בחוויות ורגשות שלו, וכך יש מקום בבית לשיח רגשי ולשיתוף.
ומה עושים אם הילד משתף אתכם שהוא חווה חרם בבית הספר?
ניתן לכם כלי שיכול ליצור שינוי משמעותי באופן שבו ילדים וגם אתם כמבוגרים תופסים נידוי, דחייה או חרם:
1. מנקודת המבט שלנו הכול מתחיל בשפה שלכם ההורים. אנחנו שומעים היום הורים שמדברים בשפה שהילד/ה שלהם הוא נסיך/ה, מנהיג/ה או מלך/ת הכיתה. הורים מתארים את הילד/ה שלהם כמנהיג, מוביל או המלך של הכיתה, וזה רק טיפה בתוך ים של הגדרות ותאורי שם שהורים מדביקים לילדים שלהם.
לתפיסתנו משם מתחילה הבעיה, כי ברגע שאתם שמים את הילדים שלכם במקום דמיוני על גבול האגדי של מלך/מלכה/מנהיג וכל שליט אחר, באופן אוטומטי אתם מחלישים ומורידים את יתר הילדים למקום נמוך יותר.
2. שימו לב לשפה ולמילים שלכם: גם כשהילד בא ומספר לכם שעשו עליו חרם או שדחו אותו, לרוב אתם מגיבים בכעס, שיפוט, ביקורת ואשמה על הסביבה או על בית הספר או על הגננת, ואז באופן כמעט אוטומטי אתם נותנים לגיטימציה לחרם/דחייה, והילד מרגיש את החוויה פעמיים (גם בביה"ס/בסמארטפון, וגם בבית מולכם).
3. השפה שלכם יוצרת מציאות, והמילים שאתם משתמשים "מודפסות" למוח של הילד/ה. כשאתם אומרים חרם או דחייה, אתם בעצם יוצרים את המציאות במוחו של הילד. וההמלצה שלנו היא לפעול הפוך ולבדוק דרך שאלה מה קרה מתחת לחרם או הדחייה. מה הפעולות שנעשו, ואיך הילד/ה שלכם הגיבו לזה. הפעולה היא לעולם לא חד צדדית, כי לאחר שמתרחשת פעולה של דחיה או חרם או נידוי, הצד השני מגיב אליה, וחשוב לבדוק מה הייתה התגובה.
שימו לב,
מתחת לחרם או לדחייה ישנה פעולה שהאחר עשה, ותגובה של הילד שבאה בעקבות הפעולה. כשהילד בא ואומר שעשו עליו חרם היום או דחו אותו, אתם מוזמנים לשאול את השאלה הבאה:
"אני שומע עכשיו שאתה מספר שעשו עליך חרם, מה זה אומר חרם? מה קרה?
ברגע שתעשו את זה, הילד יתחיל להטיל ספק, ובמקום שהפרשנות שלו לכל מה שקרה תתקבע, אתם תתחילו לדבר על הפעולות שהוא חווה, ועל התגובה שלו- מה הוא עשה.
4. אם אתם רוצים לחזק את הילד שלכם שיצליח להתמודד עם מצבי משבר כאלו או אחרים (כי החיים לא נעשים פשוטים יותר, והוא עוד יחווה רגעים של דחייה או חרם) – תשאלו שאלה, תטילו ספק, תתבוננו ותקשיבו למה הילד מספר לכם, תתמקדו בפעולות שקרו בתוך המרחב בו הילד הרגיש שדחו או החרימו אותו, ולא בשם תואר של הפעולה = חרם. המיקוד בפעולות יאפשר לכם ולילד להעלות רעיונות ביחד, ולמצוא כלי/רעיון/שיטה -איך לפעול ולהיות אקטיבי גם במצב בו הוא חווה את המשבר הכי גדול בחייו, כי המצב הפאסיבי במוח הוא המצב הבעייתי. כשהילד מרגיש שזה גדול עליו, והוא לא יודע מה לעשות ואיך להתמודד – זה יכול להכניס אותו לקונפליקט רגשי גדול.
2. ברמת המערכת –
במקרה של חרם, חשוב מאוד שההורים יעבדו בשיתוף פעולה עם המסגרת החינוכית, כי במקרים כאלו חשוב לתווך לכל הילדים המעורבים בעניין.
מחקרים היום מראים שקיימת ירידה של 40% במיומנויות האמפתיה והחמלה של ילדים. לכן, כשאין לילדים את המיומנות להבין איך זה להיות בנעליים של האחר, ואיך האחר מרגיש כשלא מזמינים אותו לאירוע חברתי, כשצוחקים עליו, או מתייחסים אליו בהשפלה, חשוב שדמויות סמכות יתווכו לילדים, ישימו גבולות, יגדירו כללי התנהגות, וישקפו לילדים איך אותו ילד מרגיש.
3. ברמת הילד –
חשוב לבדוק האם אצל הילד קיימים דפוסי התנהגות מרחיקים. לפעמים ילדים שסובלים מחרם או נידוי, הם ילדים שסוחבים איתם קשיים בכישורים החברתיים עוד מגיל הגן. דפוסי התנהגות מרחיקים לא משתפרים מעצמם, אלא אם מעלים אותם למודעות של הילד, ועושים איתם עבודה. לכן, לפני שאתם מעבירים את הילד לבית ספר אחר, התבוננו בדפוסי התקשורת שלו ובדקו האם למשל יש לילד צורך בשליטה, האם הוא נכנס למרחב של האחר (מילולית או פיזית), האם הוא מפרש לא נכון סיטואציות חברתיות ומאשים אחרים במצבים שונים. האם הוא נמנע, או מרצה אחרים ולא עומד על שלו וכו'. חשוב לשקף לילד מה הן הפעולות שהוא עושה שלא עובדות לו במרחב החברתי, וכן ללמד אותו אסטרטגיות לפעול אחרת כדי ליצור שם שינוי.
אם אתם צריכים ליווי או יעוץ, בואו נדבר. דברו איתנו.
